החלטה
ביום 6.11.11 נעתרתי לבקשת המבקשת למתן סעדים זמניים על דרך של עיקול זמני על כספים וזכויות המגיעים למשיבים או מי מהם ביחס לכל אחד מהמחזיקים, כפי שפורטו בבקשת המבקשת כאשר סכום העיקול הזמני הוגבל עד לסך של 400,000 ₪.
בעקבות החלטה זו, עתרו המשיבים לביטול העיקולים ועם הגשת העתירה, פעלתי לקבוע דיון אשר במסגרתו נחקרו המצהירים מטעם המבקשת וכן, המשיב מס' 2 שתצהירו, הוצג מטעמו ומטעם המשיבה מס' 1.
כבר בראשית הדברים, ראוי לציין, כי הבקשה לסעדים זמניים הוגשה מכח סעיף 16 לחוק הבוררות תשכ"ח – 1968, אשר קובע סמכותו של בית משפט מחוזי לסייע בהליכי בוררות על דרך של מתן הוראות וסעדים זמניים ואחרים כחלק מהליך בוררות המתנהל בין אותם צדדים.
כפי שנטען, בין הצדדים בהליך זה, מתקיים הסכם בוררות והמבקשת אף החלה בהליכים למימוש זכותה לברר הסכסוך שבינה לבין המשיבים במסגרת בוררות, על פי המתכונת המוסכמת.
כחלק מכך, עתרה המבקשת לקבלת סעדים זמניים אשר תכליתם הבטחת זכויותיה למקרה שבו תתקבל תביעתה. לצד זאת, טענה המבקשת כי ערב הגשת הבקשה, נודע לה כי בכוונת המשיבים או מי מהם להעביר את פעילותה העסקית של המשיבה 1 לגורם אחר והמבקשת הביעה חשש כי אם הליך העברה זה, יושלם, באין מפריע, כי אז בבוא היום, לכשתבקש לממש זכויותיה על פי פסק בוררות שיינתן לזכותה, ככל שיינתן, תעמוד היא בפני שוקת שבורה.
כאמור, לעת הזו, נדרש ביהמ"ש להעמיד לבחינה מחודשת וביקורתית את זכותה של המבקשת לעמוד על קיומם של הסעדים הזמניים, בו בזמן, שהמשיבים סבורים, כי לא היה מקום מלכתחילה למתן הסעדים הזמניים וכל שכן, לנוכח הטענות, כפי שנשמעו במסגרת הדיון אשר שימש, כאמור, גם לחקירת המצהירים.
יצוין כי לאחר שהסתיימה חקירת המצהירים, ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם, בעל פה.
הרקע לסכסוך, מקורו בהסכם שנחתם ביום 16.2.11 בין המבקשת לבין המשיבה מס' 1, שבמסגרתו מכרה המשיבה למבקשת 50% מזכויותיה במוקד גת, לצד העברת מלוא פעילות המוקד, למבקשת.
בסעיף 2.3 להסכם, הותנה באופן מפורש כי הממכר כולל 600 לקוחות פעילים, המשלמים דמי מנוי בגין שירותי מוקד.
המשיב מס' 2 בתצהירו, המשמש לצורך הבקשה לביטול עיקולים, לא הכחיש עובדה זו ואף אישר, כי ההכנסה הצפויה מדמי מנוי של המנויים הללו, הינה בסך של 75,000 ₪ לחודש.
המבקשת טענה, כי המשיבים או מי מהם, הפרו את ההסכם, בין היתר, בכך, שלא אחזו אמצעים על מנת לוודא כי אותם 600 מנויים עוברים אכן למבקשת, וממילא, לא הבטיחו כי התמורה (דמי המנוי) של אותם מנויים, יעברו למבקשת בסמוך לאחר שנחתם ההסכם.
לא זו בלבד, שטענה זו של המבקשת לא הופרכה, אלא שהיא זכתה לחיזוק משמעותי, דווקא, בעדותו של המשיב 2, אשר אישר ולו במשתמע, כי מספר המנויים שעברו בפועל למבקשת עומד על עשרות בודדות. אם לא די בכך, הרי שהוא אף הודה, כי דמי המנוי המשולמים על ידי אותם מנויים, ולו בחלקם, המשיכו להתקבל בחשבונם של המשיבים או מי מהם, גם בתקופות בהן ניתנו שירותי המוקד על ידי המבקשת.
עוד עלה מחקירות המצהירים, כי לפחות בחודשים יולי 2011 ועד אוקטובר 2011, כולל, פעלה המבקשת על פי התחייבותה לתת שירותי מוקד ותמיכה ללקוחות המשיבה מס' 1, כאשר לצורך כך, היא הוצרכה להעמיד אמצעים, ציוד, מוקדנים וטכנאים .
נכון כי במהלך חקירתו של מר שמחי, מנהל המבקשת, התברר, כי בתקופה הנזכרת, עלה בידי המבקשת לגבות כספים מלקוחות אשר הועברו אליה באמצעות המשיבה מס' 1, כאשר העמלה שצריך היה להעביר למשיבה ,על פי ההסכם, טרם הועברה לידיה.
אכן, אין זה ראוי ואף בלתי סביר, שעובדה זו התבררה רק בחקירתו הנגדית של מנהל המבקשת, בו בזמן שהמבקשת בחרה למלא פיה מים ביחס לכך, במסגרת התצהיר התומך בבקשה. אלא, שאינני סבורה, כי יש בעובדה זו, כדי לשנות פני הדברים באופן קיצוני ולכל היותר, ניתן לומר, כי כנגד זכותה של המבקשת לצפות לתמורה חודשית של-75,000 ₪ המבטאת דמי מנוי חודשיים של 600 לקוחות-מנויים, צריך להפחית את הסכומים שהמבקשת הצליחה לגבות, ישירות מאותם מנויים.
במהלך החקירה, הוצגו נתונים כספיים, העשויים לבסס אפשרות כי דמי המנוי שגבתה המבקשת מלקוחות המשיבה מס' 1, עולים לכדי עשרות אלפי שקלים.
אינני רואה כיצד עובדה זו מאיינת את כלל טענותיה של המבקשת, במיוחד, משזו הוכיחה כי שילמה למשיבה לפחות- 150,000 ₪ על חשבון ה"ממכר" ואף הציגה חשבוניות, העשויות לחייב מסקנה, כי במסגרת השירותים שנתנה המבקשת ללקוחות המשיבה, היא הוצרכה לממן עלויות אחזקה, התקנה ורכישת ציוד חלופי, בהיקף של כ-125,000 ₪.
סיכום ביניים של הנתונים הכספיים הללו, עשוי לחייב מסקנה, כי כנגד חובתה של המבקשת לשלם התמורה המוסכמת למשיבה (400,000 ₪), שילמה המבקשת סך של 150,000 ₪ ומנגד, כל שעלה בידי המבקשת לגבות מאת מנוייה של המשיבה בחודשים יולי 2011 ועד אוקטובר 2001, אינו עולה על עשרות אלפי שקלים, בודדים.
בתצהירו ביקש המשיב 2 ,לחלוק על משך התקופה שבה ניתנו שירותי מוקד וסיור באמצעות המבקשת. אלא, שנדמה, כי חקירתו הנגדית של מר אלפסי, כמו גם חקירתו של מר שמחי, אך חיזקה וביססו את טענת המבקשת, כי העניקה גם העניקה שירותי מוקד וסיור למנויי המשיבה 1 לפחות בתקופה הנזכרת, דהיינו בחודשים יולי 2011 ועד אוקטובר 2011.